למה קזחסטן למען השם?/

זה ככל הנראה עניין של טעם אבל אני עפתי מתחושת הנידחות שיש בקזחסטן. זו המדינה התשיעית בגודלה בעולם (לשם השוואה, היא גדולה פי 131 מישראל), אבל בכל השטח העצום הזה חיים 18 מיליון תושבים בלבד. התוצאה היא שחלק גדול מהמדינה הוא פשוט ערבות שוממות עם כפרים קטנים ומשונים שצצים כל כמה עשרות או אפילו מאות קילומטרים, וביניהם כבישים שאף אחד לא נוסע עליהם. התוצאה מבחינת חוויית המטייל (שלי) היא התפעמות מכל הכלום הזה, מתחושת האדם הקטן מול הטבע העצום.

בהמשך לסעיף הקודם (וגם בלי קשר), הטבע בקזחסטן עצום ועוצמתי ומאוד "פראי", לא במובן של סוג הנופים אלא במובן שהוא נותר נקי מהשפעות האדם. חוץ מזה, המגוון הוא אדיר – ערבות אינסופיות, הרים ירוקים ומושלגים, אגמים, דיונות חול עצומות, ועוד ועוד ועוד. יש בקזחסטן גם נופים קשוחים וגם נופים פסטורליים, ואמנם המרחקים בין "האתרים" גדולים, אבל כבר ברגע שיוצאים מהעיר מרגישים את הטבע הזה במלוא העוצמה.

אפילו במונחים של מרכז אסיה שהיא באופן כללי לא מאוד מתוירת, קזחסטן מתוירת אפילו פחות משכנותיה. מצד אחד, זה אומר שתשתיות התיירות לא מפותחות (אם כי אני יודעת שבשנים האחרונות עובדים על פיתוח שלהן) ועניינים כמו תחבורה ציבורית, מקומות לינה ונגישות מידע עלולים להיות מאוד מאתגרים ברגע שעוזבים את הערים הגדולות. מצד שני, זה משאיר פתח גדול להרפתקאות, לספונטניות, ובאופן כללי לתחושת "גילוי" של מקום שאי אפשר לדעת למה לצפות איתו.

זו נקודה אולי קצת שנויה במחלוקת כי התרבות הקזחית היא קשוחה ואני מודה שבמקומות מסוימים לא הרגשתי הכי בטוחה, אבל בחוויה הכללית שלי ובמרבית המקרים הקזחים היו מאוד (!) חברותיים. כבר ציינתי שלא פעם ולא פעמיים שאלו אותנו "איך שמעתם על קזחסטן?" או "למה הגעתם?", ויותר מזה – פתחו בשיחות ממש מעמיקות איתנו, הזמינו אותנו לצאת לבלות בערבים, לארוחות משפחתיות ועוד. זו גם הזדמנות לציין שרוב הצעירים שפגשנו דיברו אנגלית טובה והיו מאוד נכונים לעזור בכל דבר.