סווידיש סאמר

יש כמובן הרבה דברים גדולים, אבל מה שאני הכי רוצה שישאר איתי אלה דברים קטנים. ריקוד השיבולים ברוח, עלים משובצים טיפות מים כמו יהלומים, אווזי הבר בשמיים, איך שהעולם נראה כשהשמש הסקנדינבית יוצאת, כולו מואר באור מוחזר אחד עצום, וכשעומדים ליד אגם יש מין תנועות שמאירות ומצלות על הפנים. כפות רגליים יחפות על טחב לח, אצבעות מגששות בין העלים ותופסות בעדינות פטלים קטנים, חשופיות ענק שחורות שכל כך ניסיתי לא למחוץ. הצליל של הריצ'רץ' של האוהל, הצליל של טיפות גשם על כיסוי הגשם של האוהל, קופסת הפלסטיק של הכלים המלוכלכים, הג'ריקן שלנו. זר הפרחים המיובשים בצד הדלת, ערפל עולה מתוך הפיורד בבוקר, הצבע הכחול כהה של השמיים באמצע הלילה, המעבורות משייטות על פני המים והכל נע לאט וגם מהר כמו ברכבת, הרוח הרוח הרוח. ההתנשפויות של הטיפוסים, ההרפיה של הריאות בתוך מים קפואים, ההליכה המהירה בקצב נורדי, הידיעה הבטוחה שלא אפול. התכרבלות בשק שינה שהופך לשמיכה כשיש לנו מיטה, הנענועים של ענפי העצים מחוץ לחלון, הצליל המרשרש של העלים, הצליל המפכפך של האגמים, הפיורדים, הנחלים, הימים, האוקיינוסים. מחוות היד הקטנות של הנהגים שחולפים מול האופניים שלנו, המים השחורים של האגמים, היד שלי צהובה בתוכם והבטן אדומה.

לכולם אני אומרת שהיינו ביקום מקביל, שזה היה ניקוי רעלים. אני עדיין לא מבינה איך יתכן שכל כך הרבה יופי וכל כך הרבה כיעור מתקיימים זה לצד זה. אני בכלל לא מצליחה להסביר איפה היינו לפני שבוע, לפני שבועיים, שלושה. אני מעלה בראש תמונה של כביש מתפתל בין אגמים שקופים וגבעות מושלגות והגבעות משתקפות במים וזו פשוט תמונה, איך אפשר להסביר איך זה מרגיש להיות בתוכה. אבל אני עוצמת עיניים ואני רואה ושומעת את כל הדברים האלה והם מרווחים לי את הגוף, מפנים בו מקום. 

שמתי לי שעון מעורר של ציוץ ציפורים. עשיתי את זה כשעוד באמת היו ציוצי ציפורים סביבי אבל כבר אז זה היה כל כך נחמד, כמו אן שרלי סקנדינבית, כמו סינדרלה. 

יש דברים שאני רוצה להזריק לעצמי שיזרמו בתוך מערכת הדם, שימשיכו להתגלגל בתוכי ולא יתמוססו. היה ערב אחד, אחרי שבלי להתכוון הלכנו כמעט 20 קילומטרים ואחרי שאכלנו פיצה בינונית ושתינו בירה בינונית, והגופים שלנו היו מאושרים מהמאמץ והסיפוק ונסענו בשקיעה לבקתה הקטנה שלנו, והיה אור חלומי ולצד הכביש צצו עוד ועוד אגמים קטנים, ובכולם השמש נצנצה. פתאום ראיתי שתי חיות שלא זיהיתי ואחר כך הסתבר שהן elk, ואז ברקע התחיל השיר you can close your eyes בגרסה שלא הכרתי, עם ג'וני מיטשל, והרגשתי שג'וני וג'יימס שרים לי, you can close your eyes it's alright, וזה בסדר, והנה אני נמסה לתוך אושר. למדתי שאני עוד מסוגלת להינמס לתוך אושר, למרות הכל.

בכל פעם שראיתי את אווזי הבר שרתי בלב או בקול "בוא נילס בוא נעוף אל מעל ואל מעבר", או "אל האור ואל התכלת", מה שחשוב זה "בוא נעוף" ולהביא את ההתלהבות של יגאל בשן. אני לא יודעת למה אבל האווזים היו סימן מבשר טובות מבחינתי, ככה הרגשתי, שאם אני רואה אווז אז הכל בסדר. עכשיו אני כאן והכל כמובן לא בסדר והשמש פה היא לא שמש סקנדינבית טובה ובשמיים אני רואה יונים רק שלא נראה שהן מבשרות על שלום. אני מסתכלת על הפנים של האנשים והם נראים מותשים וכאובים, זה מאוד שונה מהפנים הסקנדינביות הקורנות והרעננות. לפעמים אני חושבת שזה לא הוגן, אבל ברור שלא כך זה עובד. בלילה האחרון של המסע הכנתי ריבה מהבילבריז שקטפנו ביער, יצאה כמות קטנטנה אבל לקחתי אותה איתי לארץ ועכשיו אני אוכלת ממנה ממש מעט וממש לאט כי אני מדמיינת שבכל פעם שאכניס אותה לגוף זה יהיה כאילו אני מזינה גם את הנפש שלי בקסם החי של היער וההר והטחב והאגם, אז אני לא רוצה שהיא תיגמר אף פעם.