פופלארים וטבבויות בימי קורונה

אני מחכה שדברים גדולים יתרסקו עלי. דברים שהם גדולים יותר מהכל, שכשהם קורים שום דבר אחר לא משנה ואני יכולה להתמסר אליהם בטוטאליות. כמו חג השלג, כמו אסון. קול אחד בראש שלי אומר שזה כי זה נותן לי תירוץ להתחמק ממחויבויות, לשחרר את תחושת האחריות האינסופית שכל הזמן מחזיקה אותי. קול אחר אומר שזה לא ברור איך זה שהשמש פשוט זורחת כרגיל, איך זה שלא כולם מסביבי מרגישים שמה שקורה הוא סימן לזה שהעולם מתמוטט כל הזמן. שזה כאילו רוב הזמן אנחנו מרחפים מעל איזו תהום, מבסוטים מהרוח, ואז פתאום הרוח חודלת ואנחנו צריכים לנפנף בידיים שלנו חזק ומהר מאוד כדי לא ליפול. אולי לא צריכים, אולי זה סתם אינסטינקט ואולי היה יותר פשוט להפסיק ולהתמסר לנפילה ולהתבונן ולהסתקרן מה יקרה בסופה.

ככה כתבתי לפני כמה חודשים והנה דברים גדולים מתרסקים ולא רק עלי אלא על העולם כולו. אני מתעסקת בקורונה הזו כבר חודשיים לפחות ומהרגע הראשון אמרתי שלא כולם מודים בזה אבל כולם - כולנו - אוהבים אפוקליפסות, כל עוד הן מספיקות רחוקות ומספיק בלתי מזיקות.

ומכל הדברים הטובים והרעים שמגיעים עם ההפסקה של החיים as we know it הכי בולט לי זה עניין הזמן וכמה זמן התפנה לי פתאום וכמה קל למלא אותו. "למלא את הזמן", איזו בחירת מילים מוזרה לביטוי, כאילו צריך למלא את הזמן במשהו. הנה, עכשיו כשאין כלום והסרתי מהזמן את האבנים הקטנות ואת האבנים הבינוניות ואת הסלעים הגדולים, כמו בפעולה הזו בצופים על "ניהול זמן" שהיא בעצם חינוך גרוע לאיך לדחוס כמה שיותר - למה הפיתרון הוא לא פשוט לוותר על האבנים שפחות חשובות לנו? אז הנה עכשיו ברור לי כשמש שהזמן מלא ממילא.

עכשיו יפו ריקה ונקייה בדיוק כשהעצים עם הפרחים הורודים המטריפים פורחים. אולי קוראים לעץ הזה טבבויה איפה, זה נראה די דומה בתמונות אבל אני לא בטוחה. הצמדנו את הספה לחלון ועכשיו אני יכולה להימרח עליה ולהסתכל החוצה ולהרהר כאילו אני חיה באיזה מקום פסטורלי כמו בספרים שקראתי לאחרונה. בזווית מסוימת זה באמת די פסטורלי, רואים שני עצים ורודים כאלה ומעליהם פינה של בניין יפואי שצבוע בחמישה צבעים שונים עם קשתות בדלתות ובחלונות ועם תריסים של פעם. מאחת הקשתות רואים את החדשות בטלוויזיה. פחות פסטורלי. ואם אסובב את הראש 5 ס"מ שמאלה תיגמר הפסטורליה לגמרי כי אז מתגלה מבנה ענק ומכוער שיש בו מוסד לאנשים עם צרכים מיוחדים ומעליו בית כנסת ומעליו אנשים מסתובבים במסדרונות ואני לא יודעת מה הם עושים חוץ מלהציץ לסלון שלנו מדי פעם. בינתיים החשיך וכבר לא רואים את הפריחה הורודה, אפשר לחשוב שאלה סתם עלים על הענפים של העץ. ככה זה, אני הולכת לכסות עוגה בניילון נצמד ופתאום חושך.

מותר לכתוב על סין בימים אלו? איזה עולם משוגע מכל כך הרבה בחינות, איך תוך כמה שבועות סין נהייתה משהו להתעודד איתו, הא? לא חשוב, למרות הכל אצלי סין מעולם לא נצבעה בצבעי קורונה והיא תמיד תהיה צבועה בצבעי המרחבים ובצבעים של חום וצהוב וכחול וסתיו. ובזכות העצים הורודים נזכרתי בימים שבהם החיים היו הפוכים כמעט לגמרי ממה שהם עכשיו, כלומר מלאי תנועה וחופש ואפשרויות. אז כאמור, זה היה בסין, ממש בתחילת הטיול, באחת מנסיעות הרכבת הארוכות מאיפשהו לאיפשהו, ובה פגשנו זוג סינים מבייג'ינג שהגיעו לאזור כדי לבקר את המשפחה או משהו ובעיקר הם דיברו אנגלית, אז דיברנו, והם סיפרו שהם מתכננים לנסוע עם אמא שלה או שלו לטייל באיזשהו פארק עצים שבעונה הזו כל העלים שלהם נהיים ממש צהובים ומדובר במראה מיוחד מאוד - ככה הם אמרו וככה זה היה נראה בתמונות שהם הראו לנו. וזהו, לא כתבנו את השם של המקום או את המיקום שלו אבל הוא נשאר לי בראש, ואחרי כמה שבועות הגענו לקוצ'ה, שזה מקום מוזר שאני חושבת שנשארנו בו רק כי היה לנו שם חדר זול במלון 3 כוכבים - מלון אמיתי! עם מיטה גדולה ובופה שווה של אוכל סיני בארוחת בוקר, וקוצ'ה כבר די קרובה ללונטאי, שזה המקום שממנו חשבנו שאפשר להגיע לפארק. רצינו לקרוא באינטרנט איך מגיעים לפארק או לשאול במלון וזה היה קצת מסובך כי חוץ מעניין הסינית גם לא ידענו איך בכלל קוראים למקום, אבל כנראה שאין הרבה פארקים עם עצים צהובים באזור כי איכשהו מצאנו תמונות ואז ישר הבינו על מה אנחנו מדברים. אז התוכנית הייתה כזו: לקום מוקדם בבוקר, לקחת מונית מהמלון לתחנת הרכבת, לנסוע ללונטאי, ושם לחפש את עצמנו בדרך לפארק. לא תוכנית כזו מעולה, ולכן באותו בוקר כשבדרך לרכבת נהג המונית הציע לקחת אותנו עד לפארק עצמו במחיר לא ממש ממש מוגזם - הסכמנו. נהג המונית היה פן פן, שכבר הוזכר על גבי דפים אלו בתור הנהג שהצליח לשלב בצורה חיננית בין נוכלות להגינות וגם השמיע לנו בלופ במשך כל הנסיעה הארוכה שישה שירי פופ מזעזעים בסינית, כולל קליפים על המסך. אז למרבה הפלא פן פן לקח אותנו למקום שעליו שמענו באותה נסיעת רכבת, ל-Poplar Park שרק עכשיו אחרי שכתבתי את השם הזה כבר מאתיים פעם הבנתי שפופלאר זה עץ צפצפה. אז כן, זה פארק של עצי צפצפה, ומה שמגניב זה שיש בו המון צפצפות והן ממש בלב המדבר, ובעונת הסתיו העצים מאוד מאוד צהובים בלב המדבר וזה מאוד מרשים. אני מניחה שחלק מתחושת הרושם הייתה קשורה גם לזה שפתאום היינו במקום רנדומלי שבסך הכל ראינו תמונה שלו ברכבת ואפילו לא ידענו איך קוראים לו, ונסענו שלוש שעות במונית פרטית ושילמנו הרבה כסף כדי להסתובב בין העצים הצהובים שלו בעוד פן פן מנמנם במונית. חוץ מזה יש קטע בפארקים בסין שהם תמיד מסודרים מדי - יש דקים והסעות ומלא אנשים וקצת קשה להרגיש בטבע, אבל לא בפארק הפופלארים - שם היו ממש מעט מבקרים והדקים עוד היו בבנייה אז אשכרה דרכנו על אדמה, ולא שילמנו על ההסעה אז הלכנו הרבה ברגל עד שבאיזשהו שלב נהיה חם וגם הבנו שהמרחקים גדולים מדי אז עלינו להסעה בכל זאת. מקווה שמשטרת סין לא מרגלת אחרי. עכשיו ציניות של סוף העולם בצד. אני עוצמת עיניים ומדמיינת את המקום הזה והוא באמת היה צהוב וקסום מאוד. וזה לא רק העצים והמדבר שהיו אחרים, אני זוכרת גם שזה היה כמה ימים אחרי שהסתפרתי בקאשגר, ובגלל שהספרית עשתה לי דירוג מוזר ביקשתי מאיתי שיראה לה איך פשוט לחתוך הכל, וככה נהיה לי קארה והרגשתי משוחררת, וגם בדרך לפארק הפופלארים ביקשנו מפן פן לעצור במין מדבר מלח לבן וקטן, ועשינו פיפי לבד בטבע ורצנו ורקדנו ופן פן נשאר לעשן באוטו ובטח חשב שאנחנו גזורים לפחות כמו שאנחנו חשבנו עליו.

אני מדמיינת במקום הפופלארים את העצים הורודים שפה מתחת לבית, נניח שהיה ריכוז כזה וזה היה קצת מערבה מפה, ממש ליד הים ולא ליד בניין גדול ומכוער, זה נראה כל כך יפה כשאני עוצמת עיניים - פארק הטבבויות שלי. הוא היה פארק של אביב ולא של סתיו, פארק ורוד מאוד עם גוונים של צהוב ובז' וכחול וורוד, וגם בשבילו היה שווה לנסוע שלוש שעות ואפילו יותר. יום אחד נוכל לצאת מהבית ולא רק בשביל קניות בסופר, והלוואי שכשהיום הזה יגיע כולנו נהיה בריאים ונזכור כמה נעימה השמש על הפנים וכמה יפה וזמנית הפריחה הורודה וההצהבה של העלים.