אני מתה על דייגים. לא יודעת למה. אולי זה השקט שעוטף את העבודה שלהם, אולי ההרפתקאות שנלוות לחיים בים, ואולי אלה בכלל המים הפוטוגניים והדייגים הם רק שם בתור נקודות שמקשטות.
כך או כך, בכל פעם שהגענו למקום שיש בו דייגים חשתי לראותם בפעולה. וכך מצאתי את הררי האויסטורים שמביאים לנמל הדייגים האינדונזים שעובדים בעיר הנמל טאינן שבחוף המערבי של טיוואן. ואת הדייגים הבורמזים עם כובעי הקש שמתקנים רשתות בחוף Ngwe Saung ואת אלו שבאינלה לייק חותרים ברגל אחת ומדגמנים תמונות לתיירים בשאר איברי הגוף הפנויים. ואת הבלגן הצבעוני של הדייגים בממלפוראם על חופה הדרום-מזרחי של הודו שבכל צהריים שולפים מתוך המים רשתות ענק מלאות בנחשי ים, מדוזות ממולאות בדגים, ושאר יצורים שונים ומשונים.
כל הבילויים האלו בנמלים ובחופים גרמו לי לתהות לגבי הדומיננטיות הגברית בתחום, אז חיפשתי בגוגל "נשים דייגות". התוצאה הרביעית עונה לכותרת "נשים רוכבות בעירום על דגי טונה למען עצירת דיג-יתר" (אגב, גם גברים הצטלמו). התוצאה החמישית היא כתבה של מאקו: "נתפסו ברשת: הדייגות הכי לוהטות באינסטגרם". מעבר לזה ניתן להעמיק ולמצוא תיאוריות לגבי זה שלנשים אין מספיק סבלנות למקצוע, או שהן סולדות מדי מהריח החזק. כמובן שכל זה גרם לי לרצות לגלות עוד.
התשובה המתבקשת היא שתפקידה המסורתי של האישה בתור ההריונית, היולדת ומגדלת הילדים, לא הולך בד בבד עם היעדרות ממושכת מהבית אשר נדרשה ולעיתים עדיין נדרשת מדייגים, או עם הסכנה הכרוכה בעבודה הזו. דייג הוא למעשה סוג של צייד וכך נכנס הישר לקטגוריית המקצועות הגבריים. ולמרות זאת מצאתי כמה סיפורים מעניינים.
בקוריאה הדרומית למשל אמנם אין תופעה של נשים דייגות, אבל יש נשים צוללות. "הנשים של הים"- היניו (Haenyo)- צוללות (עם חליפות צלילה פשוטות, מצוידות בסכין או קלשון) לעומק של עשרות מטרים במטרה לצוד צדפות, מלפפוני ים, דיונונים ושאר חיות ים. נשים אלו ממשיכות מסורת של מעל 1500 שנים שהחלה בשליית פנינים ביפן ובקוריאה. מאז המאה ה-17 רק נשים עוסקות במלאכה הקשה והמסוכנת הזו ומספרן הולך ופוחת. בעבר "הנשים של הים" נחשבו למעמד הנחות ביותר בשל היותן חסרות השכלה, אך בתחילת המאה ה-20 הכיבוש היפני בקוריאה הוביל לשינוי מסוים - היפנים דרשו מהמקומיים להעביר לידיהם את מרבית יבולם ורווחיהם (שהיו דלים ממילא), וכך הפך הים למקור הפרנסה העיקרי והנשים של הים לאחראיות על כלכלת המשפחה ולמובילות במאבק הלאומי של קוריאה.
(לקריאה נוספת: https://www.masa.co.il/…/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%90%D…/)
דוגמא נוספת ניתן למצוא באיסלנד של המאה ה-18, אז מאות נשים דייגות עבדו לצד הגברים. את ההוכחה לכך מביאה החוקרת האמריקאית מרגרט ווילסון אשר מצאה שירים מאותה תקופה בהם הדייגות מקניטות את עמיתיהן הגברים על כישורי הדיג שלהם, או שירים המהללים את קפטנית הספינה האמיצה והחזקה. למעשה, כבר בסאגות האיסלנדיות מהמאה ה-13 וה-14 ניתן למצוא סיפורים על נשות ים ונראה שבמשך מאות שנים תפקידן היה משמעותי לא פחות מזה של הגברים, לפחות בחלקים מסוימים של איסלנד. בתחילת המאה ה-19 איסלנד, ששאפה לקבל עצמאות מדנמרק, הושפעה מתפיסות במדינות אחרות לגבי התנהגות נשית "ראויה" ועבודה על ספינות בים לא הייתה חלק מהסיפור. יורדות הים באותה תקופה אף כונו "kerling" (מכשפה, מרשעת). בעקבות כך, ובשילוב עם מעבר מסיבי של האוכלוסיה לעיירות עם נמלים מוסדרים, נוצרה איזושהי חלוקה לפיה בתעשיית הים הגברים עובדים על הספינות והנשים על החוף. חלוקה כזו באמת ראיתי בחופיה של מזרח הודו למשל. ככל שעוברות השנים התפיסה של תחום הדיג כגברי רק הולכת ומתחזקת ובהתאם לכך נוכחותן של נשים בסביבה הזו פוחתת.
(לקריאה נוספת: https://www.sapiens.org/cu…/icelandic-fisherwomen-forgotten/)
בכל אופן, בתמונות שלהלן הנוכחות היא בהחלט מאוד גברית, ובכל זאת אני אוהבת אותן. ;) הן מזכירות לי את השילוב המופלא הזה של הבלגן והריחות העזים והצבעים והצפיפות של חוטי הרשתות והעיניים הפקוחות של הדגים המסכנים והידיים חרוכות הרוח והשמש והמים של הדייגים, יחד עם השקט, עם הקצב האיטי והסבלנות, עם הרוח המחייה, והשמש הטובה, והמים שעושים הכל יותר יפה.
Let's go fishing for a dream. https://youtu.be/9dmIzdegLzg
Comments